אחרי תקופה מאוד לחוצה, החלטנו אישתי “שימרי על עצמך מאמי” ואנוכי “שיזכה לחיים ארוכים” לעבוד על הזוגיות. ביום שישי זרקנו את הילדים לגן ולבית הספר, ניתקנו טלפונים והתחלנו לחפש צימר בצפון. לקח לנו 10 דקות להיזכר שהצפון הוא בעצם הבורדל הגדול במדינה עם כל מיני אנשים שהשליחות שלהם היא להכניס את הזוג לחדר ביום שישי ושלא יצאו עד מוצאי שבת. מכאן הם

מה המרחק המינימלי מאדמה ובוץ בו מומלץ לשים ילד מבלי שהוא יפול לתוכם עם הבגדים החדשים? ממחקר שערכתי בנושא גיליתי שהמרחק המדויק הוא הקפה שלמה של כדור הארץ + 3 מטרים. הבעיה היא שאז הילד נמצא בדיוק במרכז השלולית. אם הוא לא יזוז הוא לא יתלכלך. פתרון אחר הוא פשוט למרוח את הילד בבוץ. כן עשה זאת בעצמך, ואז הלב פחות כואב

אתמול היה לי יום בסימן דלתות. זוגתי שתחיה טסה לה ללונדון לענייני עבודה, כמובן שהזכרתי לה להשאיר את מפתחות המכונית בבית, כדי שאוכל להסיע את הילדים למערכת החינוך והכל, כי עם הקטנוע זה קצת בעייתי. היא מאוד שמחה שאני מגלה אחריות. את הילדים אני צריך לאסוף בשעה 16:20. השעה 16:00: אני מגיע הביתה נכנס ומגלה את מפתחות המכונית בצרור של שתחיה. מצויין

יש משהו באהבה, שמונע ממך מלהכנס לכלא. קשה לי לדמיין ילד שמעיר אותי כל בוקר עם אגרוף לפנים וזוכה לספר על זה בגן. אבל כשזה הילד שלך אתה אפילו מוצא את עצמך מספר על זה לחברים. וצוחק. לפני כמה ימים מצאתי את עצמי בשיחה עם יובל. הוא אמר לי: “אבא, יש לך בולבול ממש גדול” והראה עם הידיים <–> ישר הסברתי לילד

ארז שאל אותי אם אני יכול להצטרף אליו לבירה ספונטנית. מייד בדקתי ביומן: 05:30 השקמה 05:45 ריצת בוקר עם מוטי, דן ויובל 06:45 מיקלחת (07:00 כשאין חג – להעיר את הילדים, להכין ארוחת בוקר ולארגן אותם) (07:30 כשאין חג – לקחת את הילדים לגן ולבית הספר) 08:00 לצאת למשרד 08:30 לסדר את היום 09:00 עד 13:00 פגישות, ישיבות, טלפונים, מיילים, שיחות מסדרון ופעמיים קפה

אמצע הלילה. אני יוצא מהבית, עולה על האופנוע ורוכב צפונה. ענת ישנה. היא לא תתעורר עד הבוקר. אני עולה על איילון ומתחיל לחמם את הצמיגים, המצערת נמתחת לאחור וההילוכים רצים למעלה והמהירות מטורפת. עד צומת הרצליה הצמיגים כבר חמים ומספקים אחיזה סבירה ביותר. אני פונה ימינה ומגביר מהירות לכיוון מזרח, אין כמו רכיבת לילה מהירה כשכל עולמך מתחיל ונגמר בתוך אלומת האור

שמתי לב, שבכל פעם שאני צריך להלביש את נטע בכל ה”ביגדי ילדים שלה” אז לוקח לי המון זמן לסגור את כל הכפתורים שיש בבגדים הקטנטנים שלה. זה פשוט לא יאומן שיש כפתורים לכל אורך השרוולים של הידיים ולכל אורך השרוולים של הרגליים ולאורך הבטן, וגם בדרך כלל אתה מפספס כפתור או שניים והכל יוצא עקום וצריך להתחיל מהתחלה. והקטנה, כמה שהיא קטנה

זה סיפור על יחסים, זה סיפור על התפתחות, זה סיפור על דרך. זה סיפור לפני השינה על גבר צעיר ונחוש בתחילת המסע המדהים של החיים שלו. אז יואב, בכיף שלי להיות אבא שלך והסיפור הזה מוקדש לך באהבה. כדאי שתשבו כי זה מתחיל: ברגע שיואב יצא מהבית היה ברור שזה יהיה מסע מיוחד. הוא שם על גבו את תיק המסע אותו ארז