כבר די הרבה זמן שאני מסתובב בשכונה עם ילד קטן על הכתפיים. אני קורא לו “קטן עלי”. והוא צוחק מה פתאום… קוראים לי יואב. לפעמים יואב שמח, לפעמים הוא צורח. לפעמים הוא שר שירים, לפעמים הוא צוחק כמו מיליון פעמונים. בדרך כלל אנחנו הולכים ככה לגן. לפעמים מדלגים. כולם כבר מכירים אותנו. אבל אלו הרגעים הפרטיים שלנו. אנחנו מנפנפים להם לשלום וממשיכים
אני בטוח שאתם יכולים לתאר לעצמכם את התמונה. אתה חוזר הביתה מהמשרד. השעה כבר מאוד מאוחרת. כולם מזמן במיטות. אתה נכנס בשקט, משתדל מאוד לא להפריע, אתה אפילו לא מדליק את האור, שניה מאוחר יותר אתה נתקל בשרפרף העץ שקנית באיקאה. מדהים כמה רעש הוא עושה בלילה. אתה עוצר את הנשימה ולא זז, כאילו שאתה גנב, כאילו שאם אתה לא זז אז
השכבתי את הילדים לישון, והם ביקשו את השיר שהייתי שר להם פעם כשהיו קטנים. וזה הולך ככה: לילה טוב, ילד יפה. לילה טוב, ילד מתוק. לילה טוב, ילד נשמה. לילה טוב. לילה טוב. לילה טוב. שיהיו לך חלומות מתוקים, ילד חכם. חלומות נפלאים, ילד מקסים. חלומות מדהימים, ילד נשמה. לילה טוב. לילה טוב. לילה טוב. ושיהיה לך גם חלום קשיש וגם חלומות
