הדבר שאני הכי רוצה בעולם לילדים שלי – שיגדלו עם בטחון עצמי ותחושת מסוגלות. אם עשינו את זה – אז הצלחנו.
אני תופס מעצמי בנאדם די חזק.
כזה שיש לו איזה עמוד שדרה. בסה”כ מחזיק פעילויות שוטפות רבות במהלך היום – עבודה וקריירה, בית, זוגיות עם בתז”ש, ספורט, תחביבים, הורות לאלו שהם שלי.
אבל כשמישהו מהם מגיע אלי עם יום מבאס, ילדים שלא שיתפו במשחק בהפסקה וכאילו לא שמעו (דוחה!), עלבון כשאמרו להם משהו מגעיל (אין לך מקום למשל…) או כעס שיצא בביה”ס ונסגר אצל המנהלת ועוד כאלה “תופינים” של סוף היום… הלב מתכווץ באוטומט.
אתם בטח מכירים את זה, הקצפת של היום שלכם, המקארון הצבעוני שנוחת עליכם בהפתעה… בום! איזה באסה.
מיד זה מחזיר אותי אחורה בזמן לילדות שלי. לא שהיה רע, בכלל לא ואפילו להיפך – היה לי כייף וטוב. אבל קרה גם קרה… כאן לא הוזמנתי לחבר וידעתי שהזמין אחרים ונעלבתי, או שם לא הייתי מספיק מקובל כדי להיות מוזמן למסיבה ‘עאלק’ יוקרתית. פאקינג מעצבן. חץ ישיר עם פגיעה ישירה למטרה, בול בתוך הבטחון העצמי והגאווה העצמית. אין סיכוי שאני נותן לילדים שלי לחוות את זה. זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם לילדים שלי – שיגדלו עם בטחון עצמי ותחושת מסוגלות. אם עשינו את זה – אז הצלחנו.
כאבא, לא אחת אנחנו צריכים להיות שקולים… להפעיל הגיון, להיות קול מרגיע, להתוות דרך לחשיבה ותגובה נכונה, לתת הכוונה נכונה כדי שיוכלו חהתמודד, לא להיפגע, להתנהל.
מצד שני, הרגש משחק תפקיד… מסתבר שגם אנחנו הומוספיאנס ולא חיות. אנחנו משחקים אותה ‘גברים’ אבל באמת באמת?
עוד שניה אני באוטו נוסע ‘לטפל’ במקומם בשרץ הזה… ולקרוע לגזרים את האלה שהעזו לעשות משהו לאלו שלי.
היצר החייתי הזה קיים אצלי בגדול… אני נלחם בכל הכוח לא לתת לו לפרוץ.
כי כנראה זו המשמעות של לתת דוגמא אישית ולהיות אבא טוב. מתאמץ לא לעשות במקומם, אלא לכוון אותם שיעשו בעצמם.
קשה. לפעמים ממש ממש קשה.
אבל אז מגיע איזה רגע… קטן כזה…
ניצוץ.
פתאום זה מבליח.
תגובה שלהם לארוע לא טוב, להתגרות. בכל הפעמים עד כה הם הגיבו על הפנים… לא הצליח. עוד פעם לא הצליח. עוד פעם. אבל פתאום פעם אחת זה מצליח. למדו.. משהו נכנס לראש ועשו את מה שנראה ונתפס כנכון.
התפוצצות של גאווה, יפ!
ואז אתה מבין את זה… שאבא זה בעצם להיות המאמן. אתה ‘מת’ להכנס למגרש ולשחק, ממש מת… אבל בסוף עוד יותר מבסוט כשהם “עפים” ומצליחים לבד.
עופר אסיף | אבאפלוס | אבא פלוס
